אחרי שנקרע הים
היה שקט. חיכיתי
לשעטת המרכבות שתעלה
במרדף, לליצן שיפרוץ מן הקופסה
לערות הארורה שתיקח אותך ממני
באבחה, כמו שבאת
עם העיניים מהתמונות של ילדותי
שהיית כבר אז.
אחרי שנקרע הים
ניערת את האבק מעל ברכיך
מותיר שתי גומות של קודש בעפר
החזרת אותי הביתה.
ובבית הזה אני נודדת ארבעים שנה
ביום מחכה שיאמר לך ליסע
שתשיב אלי את הריח שאתה מודד לי
כמצווה שהזמן גרמה.
אני מבינה את האימה שלהם במדבר
כל כך הרבה טוב לא יתואר
איך אפשר להכיל את כל הים המתוק הזה.
