לשחרר

בגיל 14 הדלקתי סיגריה ראשונה

בגיל 15 למדתי איך לפתוח חזייה

בגיל 16 התעלפתי מ אוברדוז של שתייה

והדבר הכי דפוק שלא חשבתי לשנייה

על כל אלו שפגעתי

נשבע שאז לא ידעתי

כמה אנשים דפקתי

ואיך התהפכתי

כי האקסית לא תסלח לי

חבר שלי כבר לא יבטח בי

שיקרתי אז כשהבטחתי

להיות אמיתי.

אנלא צריך ת סיבידי

מטפלים בי עם סיביטי

מפסיק עם שאכטות כל הזמן

מתעסק בשלי

איבדתי כמה חברים והיום הם כבר לא איתי

סוריאליסטי ברמות מציאות גדושת אסונות

יש ילדים שלא גדלו וקבורים בתוך ארונות

נשבע קשה לי לשחרר אבל שווה לי לנסות

וכמה שלא ניסיתי לשחרר

הכל אותו סרט הכל חוזר

שום דבר שום דבר לא עוזר

רוצה רק לשכוח אבל זוכר

איך הזמן עובר זה לא נתפס.

קשה לכתוב את זה אבל נמאס

להרגיש כל פעם בלילה תפחד נכנס

במלחמה עם האגו מנסה לשים עליו פס

כשמרימים לי אני עף כמו טווס

מורידים לי שוב שבוע מבואס

הערך העצמי שלי תלוי במישהו זר?

אני מדחיק דברים עמוק אבל עדיין נזכר

ב התקופה הזאת שאימא שלי הייתה בבית חולים

ולא הצלחתי להגיע לאחד הניתוחים,

כי בדיוק באותו שבוע תפסתי פילבוקס בשטחים.

אני החזקתי אצבעות שהיא תחלים.

וזה מזכיר לי ת צבא,ואת הסבל כטירון.

הפחד מלמות ואז לחזור בתוך ארון

חרמות בבית הספר ולספוג את העלבון

זה מעסיק אותי בלילה אני לא יכול לישון

וכמה שלא ניסיתי לשחרר

הכל אותו סרט הכל חוזר

שום דבר שום דבר לא עוזר

רוצה רק לשכוח אבל זוכר

וכמה שלא ניסיתי לשחרר

הכל אותו סרט הכל חוזר

שום דבר שום דבר לא עוזר

רוצה רק לשכוח אבל זוכר